בספרו החדש ״ואנקמה״, סוקר רועי שרון את הטרור היהודי בצורה טובה, וחשוב שהוא עושה זאת. אולם הוא מצייר נרטיב של מיעוט קיצוני ומבודד, כאשר בפועל ישנה תמיכה ציבורית משמעותית לאותו מיעוט.
שם הספר: ואנקמה: סיפורו של הטרור היהודי שם הסופר: רועי שרון שם ההוצאה: כנרת זמורה דביר מספר עמודים: 256 מחיר: 98 ש"ח
״ואנקמה״, ספרו החדש של פרשן הצבא והביטחון של תאגיד השידור, רועי שרון, עוקב אחרי סיפורו של הטרור היהודי משנות השמונים ועד ימינו. הספר נכתב בעקבות עבודתו של שרון כעיתונאי בתחומים הנוגעים לטרור היהודי במשך חמש עשרה שנים, תחילה ככתב המתנחלים במעריב ולאחר מכן בערוץ עשר – וכיום, כפרשן לענייני צבא וביטחון בערוץ כאן 11.
הספר עצמו בנוי במתכונת מדורגת, כלומר כל פרק מתחיל באמצע הסיפור, בלי הקדמה, ורק לאחר מכן חוזר אחורה, להתחלה, ומפרט מה קרה עד אותה נקודה ולאחר מכן. כל פרק בספר מספר על אירוע (או אירועי) טרור הסובבים סביב קבוצה או דמות מסוימת, לאורך ציר הזמן של הטרור היהודי במדינת ישראל מרגע התכנון הראשוני, עובר בביצוע הפיגוע וממשיך תפיסת המחבלים והמשפט שנערך להם.
ספרו של שרון נפתח בפרק מבוא, בו מפרט המחבר את המניעים המובילים אנשים לבחירה בטרור יהודי ואת גבולות הגזרה לספרו. לדבריו, המניעים לטרור יהודי מתחלקים לשלושה: המניע הראשון, והנפוץ ביותר הוא נקמה על פגיעה ביהודים – המניע מבוטא גם בשם הספר, הלקוח מסיפור שמשון הגיבור, שם מבקש שמשון לנקום בפלישתים על התעללותם בו. המניע השני, והנפוץ פחות, הוא הניסיון למנוע מממשלת ישראל לוותר על שטחי ארץ ישראל ולמסורם במסגרת הסכם כזה או אחר. והמניע השלישי, השולי ביותר, הוא האמונה כי פגיעה בלא־יהודים תוביל לבוא הגאולה.
גבולות הגזרה של הספר הם שנות השמונים ואילך, משום כך לא עוסק ספרו ב"מחתרת היהודית" משום שפעולותיה התרחשו בשנות השבעים. סוג אירועים נוסף בו לא עוסק שרון הם אירועי בדד של השחתת רכוש כגון זריקות אבנים שאינם חלק מארגון גדול.
הקריאה לאורך הספר נותנת לקורא סקירה על אירועים מוכרים יותר ופחות בהיסטוריה של הטרור היהודי. שרון עצמו אומר שהספר לא יעסוק באירועים "שוליים" כגון זריקות אבנים או כתובות שנאה, אלא באירועי טרור משמעותיים יותר, כגון אלה שנערכו בידי קבוצת "המרד" ומחתרת בת עין, וגם במפגעים בודדים מרכזיים כמו ברוך גולדשטיין. הספר עצמו נגמר במעין סוף פתוח עם המקרה האחרון של הריגת עאישה א־ראבי על ידי אבן, מקרה בו עדיין מתנהל משפט פתוח וההכרעה בו עוד רחוקה.
השאלה שעולה מאליה במהלך הקריאה בספר היא ההיקף של המפגעים והיחס לטרור הערבי; שרון מקדיש לכך חלק במבוא וכמובן מסייג ואומר שאין מקום להשוואה וברור כי הטרור הפלסטיני קיצוני וגדול יותר. אולם כאן נוגע שרון בנקודה קריטית שלדעתי קצת פוגמת בכל הספר, בנוגע להיקף המפגעים. שרון כותב כי מדובר במיעוט אפילו בתוך נוער הגבעות, וכפי שהוא טורח להדגיש "ספר זה לא מכליל את מחנה הימין כולו עם פעילי הטרור היהודי". לאחר שסייג את השיח אודות כמות המפגעים עובר שרון לסייג גם את היקף התמיכה הרוחנית העומדת מאחורי פעולות אלו; הוא שב ומסביר כי פעמים רבות מדובר במסרים מעורפלים אשר נובעים מחוסר היכרות עם המנהיגים הרוחניים או מרצון לטשטש את הקשר אליהם.
תמיכה רבנית בטרור היהודי מוצגת לאורך הספר פעמים בודדות, והדמות המשמעותית שמוצגת בספר היא דמותו של הרב יצחק גינזבורג מיצהר, אך גם הפרק אודותיו נחתם בהדגשה כי פעילי טרור יהודי אינם מקשיבים לרבנים כיום, כלומר שוב הדגשה של תפיסת "המיעוט הבודד". דמויות רבניות אחרות המוצגות בספר כשוליות ואינן אומרות דבר לציבור הרחב, כגון הרב עידו אלבה, הרב יוסף שפירא והרב יוסף אליצור העומדים בראש ישיבת "עוד יוסף חי" הקיצונית ביצהר. דמות שהיה ראוי להזכירה בהקשרים שונים היא דמותו של הרב דוב ליאור, רב מפלגת עוצמה יהודית המתגורר בעיר העתיקה של חברון אשר שמו נקשר לאורך השנים באמירות קיצוניות ביחס לערבים. דמות אשר כן מופיעה בספר אך בעיקר כדמות עבר היא דמותו של הרב מאיר כהנא המשמש לעיתים כאב רוחני בעיקר לאירועים המוקדמים יותר כגון הטבח במערת המכפלה על ידי ברוך גולדשטיין.
למרות התייחסותו של שרון לנושא, לדעתי יש פה נקודה גדולה אשר מעליה מדלג המחבר: היקף התמיכה הפסיבית במעשים לפני ואחרי הביצוע בקרב הציבור הדתי־לאומי. המנהיגים הרוחניים והמפגעים מוקפים בציבור רחב אשר נע בין תמיכה במעשים בסגנון "סוף סוף מישהו מראה להם מה זה" לבין הסתייגות קלה בשל פגיעה בשאר ההתנחלויות על ידי הוצאת שם רע לפועלן, וכמובן הקלישאה הנודעה: "זה לא התפקיד שלנו לקחת את החוק לידיים".
הספר מדלג על התייחסות נצרכת לציבור הימני עם דגש על הציבור הדתי לאומי הרואה בנערי הגבעות גיבורים. רק פעמים בודדות כדרך אגב בסוף הספר בספר מוזכר אותו המון משולהב אשר אינו מקושר לשום ארגון. לאורך הספר יש ניסיון לבדל את הקבוצה הזו ולציירה כבודדה וחסרת תמיכה על ידי הדגשה כי רק פעם אחת הייתה תמיכה ציבורית מ"המיינסטרים" של הציבור, גם תמיכה זו מופיעה כאירוע עבר מימי "המחתרת היהודית" המיתולוגית בשנות השבעים.
אבל המציאות, מה לעשות, מוכיחה אחרת. אם כל קורא יקח לידו את אחד מעלוני השבת הפופולריים ויעלעל בהם, הוא מיד יראה למשל, כי לנערי הגבעות יש טור מרכזי בעלון עולם קטן העוסק כולו בדברור פעולותיהם ובהצגתם כגיבורים באופן תמידי.
דמות נוספת אשר נמצאת במיינסטרים כיום היא צבי סוכות, אשר שימש כעורכו של עלון פופלארי אחר (גילוי דעת) עד לכניסתו לפוליטיקה מטעם מפלגת הציונות הדתית. סוכות לא נכנס ברשימת עוצמה יהודית הקיצונית אלא ברשימת הציונות הדתית הנתמכת על ידי אוסף נרחב של רבנים מכל קצוות הציונות הדתית. סוכות עצמו נעצר בעבר על פגיעה ברכוש צהל וחשד לאירועי פגיעה בערבים. שנים מקרים אלו מהווים דוגמאות פרטניות לקבלה במיינסטרים של אנשים אשר שמם נקשר בפעולות תג מחיר.
ניתן לראות את התמיכה על ידי המיינסטרים גם במכתבי רבנים אשר יוצאים חדשות לבקרים, במכתבים אלו חתומים רבנים רבים אשר נמצאים במרכז הציבור הדתי. במכתבים אלו לוקחים הרבנים את הצד של נוער הגבעות ומבצעי פעולות טרור, לדוגמה אירוע דומא ואירוע מותו של אהוביה סנדק.
מלבד הדילוג מעל השיח הציבורי התומך בציונות הדתית, אשר אמור לעלות לפחות לדיון בספר המתיימר לעסוק בטרור יהודי מלבין שרון גם דמויות כמו אברי רן, אשר שמו נקשר לפרשיות תקיפה שונות מוצג כמנהיג נוער הגבעות בעבר ואדם המשתף פעולה עם המשטרה בהווה במרדף אחרי גור המל. אם אצטרך לסכם, לדעתי מדובר בספר חשוב, וטוב שעיתונאי הוציא ספר אשר מזכיר לנו כי ישנו טרור יהודי, אולם מן הצד השני הספר מדלג מעל בעיית התמיכה הציבורית הרחבה ואף בוחר להציג את הקשורים לטרור כזאבים בודדים בתוך החברה הדתית – דבר אשר הלוואי והיה נכון.