תיאורית 'קץ ההיסטוריה' שגויה, אבל גם האלטרנטיבה שלה 'התנגשות הציביליזציות'

עם סיומה של המלחמה הקרה, פורסמו שני ספרים שזכו לפופלאריות עצומה כאשר ניסו לחזות את העתיד של הסדר העולמי. הספרים נקראו "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון" ו"התנגשות הציביליזציות". שניהם מתגלים לנו היום ככישלונות בכל ניסיון לתחזית.

שם הספר: התנגשות הציביליזציות
שם הסופר: סמואל הנטינגטון שם ההוצאה: מרכז שלם
מספר עמודים: 512 מחיר: 99 ש"ח

הספר הראשון שהזכרתי בפתיחה, "קץ ההיסטוריה", היה ללא ספק התיאוריה האופטימית מבין שתי התיאוריות, ולכן כנראה הוא גם התפרסם יותר. "קץ ההיסטוריה" היא תיאוריה שפותחה על ידי פרנסיס פוקויאמה. התיאוריה גורסת כי עם סיום המלחמה הקרה יגמר עידן המלחמות והסכסוכים והדמוקרטיה הליברלית תתפשט לכל העולם. בגדול, "קץ ההיסטוריה" דוגלת בגן עדן עלי אדמות.


אולם "קץ ההיסטוריה" התגלתה, בלשון עדינה, ככישלון תחזיתי. קץ ההיסטוריה לא הגיע, הדמוקרטיה הליברלית לא התפשטה. בעקבות הכישלון של פוקויאמה בתחזית על עתיד הסדר העולמי, זכתה התיאוריה של סמואל הנטינגטון, "התנגשות הציביליזציות" לתהילה של ממש, כאשר הצליחה לחזות מספר תהליכים בטווח הקצר (עליית האסלאם הפנדומטליסטי למשל).


בעוד פוקויאמה טען שהסכסוכים הגדולים נגמרו, ושאנחנו עדים לראות פחות או יותר גן עדן עלי אדמות, הנטינגטון טען כי אנו עדים לראות את העולם ממשיך בסכסוכים ומלחמות. הנטינגטון הציע חלוקה חדשה של העולם (לאחר שהחלוקה של מערב, גוש קומוניסטי ומדינות ניטרליות נגמרה), חלוקה של ציביליזציות. לטענתו, חלוקה של "מערב וכל השאר" לא נכונה. הוא מראה למשל שאין שום קשר מהותי בין רוסיה, לבין מדינות אפריקאיות, למרות ששתיהן אינן מערביות. לכן הנטיגנטון מחליט לחלק את העולם למספר ציביליזציות:

מערבית, לטינו-אמריקנית, אפריקנית, איסלאמית, סינית, הינדית, אורתודוקסית, בודהיסטית ויפנית.

התנגשות הציבליזציות - מפה - ביקורת
מפה של הציביליזציות לפי הנטיגנטון

אולם כאן בידיוק נמצא אחד הכשלים המהותיים ביותר בתיאוריה. זה נכון שהחלוקה של "מערב וכל השאר" היא לא חלוקה נכונה, אבל המשך השימוש במושג המערב תלוש מן המציאות. למעט ערכים מאוד בסיסים של דמוקרטיה ליברלית (וגם החלק הליברלי לא נמצא בקרב כל המדינות האירופאיות), התרבות של מדינה אירופה רחוקה מאוד מהתרבות האמריקאית. השפות שונות, הנצרות שונה, התרבות שונה. עצם השימוש במושג מערב מפספס חלק ניכר מהטענה המאוד נכונה של הנטינגטון, שאומרת שאין דבר משותף בין הציביליזציות שאינן מערביות, ונקלעות להגדרה הפשטנית מדי "לא מערביות".


בעיה זו נובעת מחוסר הבנה של בעיית ה"אנחנו והם". הנטינגטון מצליח להבין ש"הם" (הלא מערביים) זו לא קבוצה אחת אלא הרבה קבוצות אשר שונות אחת מהשניה. אבל הנטינגטון מתקשה להבין שגם "אנחנו" (המערב) איננו קבוצה הומוגנית אחת, ויש בינינו שוני רב. זה כשל חשיבתי שממש צורם בקריאה של הספר.


הספר גם נוגע בנושא מאוד אקטואלי ומעניין, "תגובות למערב ולמודרניזציה"; הנטינגטון מציע מספר אפשרויות להשתלבות של מדינה מציביליזציה לא מערבית למערב. הנקודה הזו נוגעת גם בישראל. הנטינגטון כמעט ולא נוגע בישראל, אבל הוא כן מציין אותה כאחד מהמקרים יוצאי הדופן. הנטינגטון מציע שלושה אפשרויות של השתלבות עם המערב.

פרנסיס פוקיומה - בין השורות
פרנסיס פוקויאמה

דחייה: דחייה מוחלטת של המערב ושל המודרניזציה. דוגמה מעולה למדינות ה"דחייה" הן מדינות מוסלמיות פונדמנטליסטיות. גם הדמוקרטיה הליברלית נדחת, וגם הטכנולוגיה המודרנית.

כאמליזם: האפשרות הזו נקראת על שם שליט טורקיה לשעבר, כמאל אטאטורק. האפשרות הזו היא ניסיון לקבל גם את המודרניזציה וגם את המערביות, ובכך לוותר כמעט לחלוטין על התרבות המקומית. הנטינגטון מתאר כיצד שיטה זו גורמת לאליטה השלטת להיות מערבית ומודרנית לחלוטין, בעוד שאר העם דוחה את ההתמערבות.

רפורמיזם: האפשרות הזו היא המתונה ביותר מבין האפשרויות. באפשרות זו המדינה תקבל את המודרניזציה, אך תשמור על התרבות והמסורת שלה. לדעתי ישראל נכנסת תחת במקרה הזה, אולם היא נוטת גם לכמאליזם. האליטה הפוליטית בישראל היא לחלוטין מערבית, ליברלית וחילונית. לעומת זאת, בקרב שאר העם, הנורמות המערביות התקבלו בחלקן. המצב הזה נוצר גם בגלל גיוון תרבותי (למשל החברה החרדית והבדואית לחלוטין נכנסות תחת במקרה של דחייה, אבל החברה החילונית לחלוטין נכנסת למקרה הרפורמיזם). הגיוון הזה יצר את האוכלוסייה המסורתית, שהיא חלק נכבד מאוכלוסיית ישראל, ולדעתי בשנים הקרובות נבחין תחת איזו אפשרות היא נכנסה.


את החלק הזה של התיאוריה אני מאוד אהבתי, והוא שכנע אותי מאוד. רוב הספר הוא כזה: מלא בתתי תיאוריות, נכונות יותר ופחות. בכולן ניתן לראות את הידע העשיר של הנטינגטון ומכולן ניתן ללמוד המון.


מעבר לנכונות או אי הנכונות של התיאוריה שהנטינגטון מציע, התיאוריה הזו בהחלט מעניינת. הספר מציע אפיקי מחשבה מעניינים, וניכר שהנטינגטון מבין את הנושאים עליהם הוא מדבר בצורה מעמיקה מאוד. צריך לזכור שמדובר בספר מימי סוף המלחמה הקרה, ושקשה מאוד לחזות איך העולם יראה עשרות שנים מהרגע בו אתה כותב את התחזית. עיקר הלקח מהספר הזה, וכמובן מ"קץ ההיסטוריה", הוא שגם אם בטווח הקצר תאוריה נראת הגיונית וצודקת, בטווח הארוך סיכוי גבוה מאוד שסופה להתגלות כשגויה לחלוטין.


לסיכום, "התנגשות הציביליזציות" היא אומנם תיאוריה יותר נכונה מ"קץ ההיסטוריה", אבל גם בה יש חורים משמעותיים מאוד. הספר כן מאוד מעניין, מלא בניתוחים מרתקים אשר כתובים בצורה טובה יחסית. בעיני מומלץ לבוא לספר עם ראש פתוח אבל עירני, ובכך ניתן ללמוד ממנו המון.



*הערת מערכת: הספר נמסר מהוצאת שלם לצורך ביקורת.