שם הספר: אלטרנטיבה - ימין חדש לגרמניה? המחבר: אלדד בק הוצאת הספרים: רסלינג מספר עמודים: 340 מחיר: 86 ש"ח
"הייתי בן שש או שבע כשנגמרה מלחמת העולם השנייה. הורי הסבירו לי, ליד השולחן, כי את הדודה מלכה ואת הדוד דויד ואת בן-דודי דניאל ואת הדוד חיים ואת הדודה לינקה ועוד הרבה קרובי-משפחה שהכרתי רק מן התמונות באלבומיהם של ההורים - את כל אלה אני לא אפגוש לעולם מפני שגרמנים הרגו אותם. למה הרגו אותם? מה הם עשו?
על כך השיב אבי: כשתגדל קצת, אני אסביר לך. ההסבר לא מתאים לילדים בגילך.
ואמי העירה לו: לא. אתה לא תסביר לו לא עכשיו ולא כשהוא יגדל, לא מפני שההסבר לא מתאים לילדים קטנים אלא מפני שאין לך שום הסבר. שיסבירו הגרמנים. לא אתה.
חשבתי: הרי אני לעולם לא אפגוש שום גרמני, כי אנחנו לעולם לא נסלח להם, ולכן אף פעם לא אוכל לבקש מהם הסבר, ולא אדע למה הם הרגו את הקרובים שלי באירופה. גם את הילדים. פעם שאלתי את אמי: את חושבת שיום אחד, בעוד הרבה שנים, אנחנו אולי נסלח להם?
אמא ענתה לי בערך כך: אם הם לא יסלחו לעצמם, אולי פעם אנחנו נסלח קצת. אבל אם הם יסלחו לעצמם, אנחנו לא נסלח להם".
מתוך הספר "על מדרונות הר געש - שלוש מסות", עמוס עוז, הוצאת כתר, 2006.
הציטוט המובא פה מתוך ספרו הקצר (והמעולה) של עמוס עוז, מתמצת גישה של הרבה מן הישראלים - של אז וגם של ימינו - כלפי גרמניה, וכלפי המעשים שביצעו בשנים 1933 עד 1945, בהנהגת מפלגת הימין הקיצונית והרדיקלית הנציונל-סוציאליסטית (המפלגה הנאצית), שאת המעשים המחרידים שקרו תחת שלטונה, כולנו מכירים.
אם כך, אפשר להבין למה בשורה על מפלגת ימין (שבהחלט ניתן להחשיב כקיצונית ואף רדיקלית) חדשה בגרמניה, שחבריה ותומכיה מותחים את הקווים של הפוליטיקה הגרמנית בכיוונים שיכולים להציג אותם בצורה מאוד-מאוד לא טובה, במיוחד לאור העבר המיוחד של גרמניה עם מפלגות ימין קיצוניות.
אותה מפלגה המדוברת היא מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה", ה-Adf, שהוקמה בשנת 2013 כמחאה על מדיניות הממשלה של אנגלה מרקל (אשר שימשה כקנצלרית גרמניה מטעם מפלגת הימין השמרני-מתון הנוצרית-דמוקרטית בין השנים 2005-2021) שאפשרה לפליטים ממדינות ערב לבוא בשערי גרמניה בצורה חופשית - דבר שהאלטרנטיבה טענה כי מסכן את האומה הגרמנית ויוצר מצב רב-תרבותי שבו הם אינם מעוניינים.
אך מעבר לתגובת הנגד ל"משבר הפליטים" ומדיניות ההגירה הפתוחה במיוחד של מרקל, קמה האלטרנטיבה על רקע שונה. מאז הוקמה גרמניה המערבית בשנת 1949 - אחרי ארבע שנים של כיבוש מטעם בעלות הברית - היא מתנהלת (גם אחרי איחודה עם המזרח בשנות ה-90) בצורה של "דמוקרטיה מתגוננת".
מדובר באסטרטגיה קצת שנויה במחלוקת, אך אין חולק כי הסיבות לה בגרמניה מוצדקות. שנת 1933 הייתה שנת מפנה - היטלר ומפלגתו הצליחו (גם אם בצורה די נכלולית) להשיג את השלטון בגרמניה בצורה דמוקרטית לחלוטין. גרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה מעין נשבעה "לעולם לא" - היא תהיה דמוקרטיה למופת, שזוועה פשיסטית רצחנית לא תתקיים על אדמתה שוב.
בשל כך, גרמניה היא אחת המדינות הדמוקרטיות הפרלמנטריות עם אחוז החסימה הגבוה ביותר בכניסה לפרלמנט המדינתי שלה: כמעט 5 אחוזים! לשם השוואה, בישראל אחוז החסימה מאז 2015 עומד על 3.25%, וגם זה לאחר תרגיל פוליטי שנועד לצמצם כוח של כמה מפלגות מסוימות, ולא ממטרות עקרוניות. בגרמניה קיימת גם "הסוכנות לביטחון החוקה", אשר תפקידה הוא לאתר גורמים אשר מסוכנים לדמוקרטיה הגרמנית.
אפשר - ובצדק רב - לגנות את הפרקטיקה הנ"ל של גישת הדמוקרטיה המתגוננת, הבעייתית כשלעצמה, אך ההשפעה של כך על החברה והאומה הגרמנית היא החשובה יותר. גרמניה, כתוצאה מזוועות המשטר הנאצי, הפכה למעשה ל"לא-לאומית", דבר המתבטא בחוסר בהנפת הדגל, וצמצום הגאווה הלאומית. אנגלה מרקל, על פי הספר "אנגלה מרקל - האישה החזקה בעולם" (קאטי מרטון, 2021, ידיעות ספרים), אימצה את האשמה הגרמנית על השואה, עד כדי כך שסירבה לתמונות לצד דגלי גרמניה מהחשש לעידוד הלאומנות הגרמנית.
וחברי האלטרנטיבה לא לקחו את זה טוב. חלקם טענו שיש גבול לזמן שבו יישאו אזרחי גרמניה את האשמה על מעשה שלא ביצעו הם (כלומר, מלחמת העולם השנייה והשואה), חלקם פשוט רצו גאווה לאומית.
ואפשר להבין למה זה הפחיד אנשים בגרמניה. הפעם האחרונה שמנהיגים כריזמטיים ופופוליסטיים הלהיבו את ההמונים בגרמניה בסיסמאות נגד מהגרים, זרים ובעלי דתות שונות ומדברים בעד לאומיות גרמנית הזכירו לאנשים תקופות אחרות בהיסטוריה הגרמנית.
האלטרנטיבה זכתה להתקפה חריפה מצד גורמים ממגוון הקשת הפוליטית, מהימין, מהשמאל ומהמרכז. היא אפילו מוחרמת בידי ישראל והקהילה היהודית בגרמניה. אפשר לומר שזה אפילו די מוצדק - לא מעט חברי ונציגי האלטרנטיבה נתפסו בהתבטאויות אנטי-ישראליות ואנטישמיות. נציגיה גם מתבטאים לא מעט נגד מהגרים מארצות ערב בכלל, ובפרט נגד המוסלמים הדתיים שבהם.
ואיך אני יודע את כל זה? מהספר "אלטרנטיבה - ימין חדש לגרמניה" שכתב העיתונאי הישראלי (שתחום התמחותו היא, ובכן, גרמני) אלדד בק. הספר סוקר את ההיסטוריה של המפלגה, ומתמקד בהרחבה במצעה ובחברים בעייתיים בה, וכן ביחסה ליהודים ולישראל, נוכח המצב המיוחד בין הימין הגרמני לבין יהודים לאורך השנים. בק כתב בעברו מספר ספרים על גרמניה, בהם גם ספר יחסה של אנגלה מרקל ליהודים וספר על יחסי ישראל-גרמניה.
מדובר בספר מרתק, שחושף את הקורא הישראלי לפוליטיקה הגרמנית (וזאת הימנית במיוחד) בצורה בלתי-אמצעית, שלא ניתן למצוא במקום אחר. עמדותיו של המחבר לגבי מפלגת האלטרנטיבה לא מוסתרות במהלך הספר, והוא קורא לשיתוף פעולה איתה; מדובר במצב קצת בעייתי נוכח נציגי המפלגה ועמדותיה, אך כותב טור זה מעודד חופש ביטוי קיצוני ומוחלט - גם אם מדובר בגורמים שפחות לרוחו. לגבי עתידה של מפלגה האלטרנטיבה - רק ימים יגידו, אבל אין ספק שצריך לשים לב לכך כבר מעכשיו.
בקיצור, הספר נותן לנו פתח חדש לגרמניה ולשינויים הפוליטיים-חברתיים המתחוללים בה, יחד עם תובנות אשר רלוונטיות גם ליהודי גרמניה ובמיוחד לעתיד של יחסי גרמניה (וכך גם אירופה) וישראל, לפליטים בה, למצב הלאומיות השוקעת בה, וכן לעליית הכוחות הקיצוניים-פופוליסטיים ברחבי העולם.
*הערת מערכת האתר: הספר התקבל לביקורת מאת הוצאת "רסלינג".