צעד גדול קטן: להתבונן אל תוך הגזענות הפנימית

// אזהרה: הביקורת מכילה ספויילרים

צעד גדול קטן - ביקורת

שם הספר: צעד גדול קטן שם הסופר: ג'ודי פיקו הוצאה: כנרת זמורה דביר מספר עמודים: 480 מחיר: 96 ש''ח


"אבל עוד לא העדתי" אומרת רות.

"אני לא חושבת שכדאי לך להעיד. כרגע הכל פועל לטובתנו".

היא מזדקפת למלוא גובהה. "אבל הבטחת לי".

"הבטחתי לעשות כמיטב יכולתי לזכות אותך, וזה מה שעשיתי".

רות מנענעת בראשה. "הבטחת שאני אוכל להגיד את מה שיש לי להגיד".

"אבל היופי הוא שאת לא צריכה", אני מציינת. "המושבעים ייתנו את פסק הדין ואת תחזרי לעבודה. תוכלי להמשיך כאילו זה מעולם לא קרה".

"את חושבת שאני יכולה להעמיד פנים שזה לא קרה?" היא שואלת. "אני רואה את זה בכל יום עכשיו, בכל פינה. את חושבת שאני יכולה פשוט לצאת מפה ולחזור לעבודה? את חושבת שאני לא אהיה האחות השחורה שעשתה בעיות?".

"רות", אני אומרת בתדהמה. "אני בטוחה בתשעים ותשעה אחוזים שהמושבעים יזכו אותך. מה עוד את רוצה?".

אני יודעת בדיוק על מה היא מדברת.

כל מה שנמנעתי מלדבר עליו במשפט: איך זה לדעת שאת מהווה מטרה רק בגלל צבע העור שלך. איך זה לעבוד קשה, להצטיין, ושדבר מזה לא ישנה מול הדעות הקדומות.


בשנים האחרונות אנו נמצאים בשיח הולך וגובר סביב ענייני גזע, מגדר ואתניות. תהליכים שהחלו במאה הקודמת, כמו שוויון הזכויות לנשים או מחאת התנועה לזכויות האזרח באמריקה - מגיעים כעת לשלב חדש, וסוגיות שבעבר נותרו חתומות בטאבו נפתחות ונבחנות שוב. העיסוק בסוגיות הללו מחייב את החברה שלנו לחשוב מחדש על יחסה לקבוצות המיעוט; על הביטוי שלהן במרחב, הפער ביניהן ובזכויותיהן לעומת הכלל; על מקומן בחברה הכללית. עוולות מהעבר עולות וצפות; פסלי מנהיגים שנחשדו בגזענות מנותצים בגאון. על רקע אלה חזרתי לספר 'צעד גדול קטן' מאת ג'ודי פיקו, אשר שש השנים שעברו מאז צאתו לראשונה לא הפחיתו מהרלוונטיות שלו כלל.


רות היא אחות במחלקת היולדות של בית החולים מרסי-ווסט-הייבן, בית חולים קטן בקונטיקט. היא אחות מסורה ואחראית, בעלת עשרים שנות ותק. היא סיימה בהצטיינות את לימודי התיכון, והמשיכה ללימודים באוניברסיטה של מדינת ניו-יורק בפלאטסברג ומשם ללימודי סיעוד בייל. מאז היא כאן - ועושה את עבודתה בצורה הטובה ביותר. היא אימא לאדיסון - נער מתבגר מנומס ומחונך, שכמו אימו - מצטיין בכל לימודיו.

והיא גם שחורה.


צבע עורה הוא כנראה הסיבה שהמטופלות במחלקה מתעקשות להיוועץ עם המתמחות הלבנות, הצעירות ממנה בעשור, מתוך ההנחה שהיא המתמחה והן המומחיות. זוהי הסיבה שבקפיטריה - בתור לקופה - העומדת לפניה מצמידה את תיקה לגופה, מגוננת עליו, אפילו בלי משים לב. וזאת גם הסיבה שכאשר מגיעים בריט וטרק באוור ללדת את בנם, נאסר מייד על רות לטפל בו ולהיות איתו במגע, בציווי הזוג.


אלא שלמוחרת התינוק, דייוויס, מאבד נשימה במהלך שהותו בתינוקייה - ורות היא האחות היחידה בחדר. עליה לקבל את ההחלטה האם לציית להוראות שניתנו לה או להתערב בהתאם לחובתה המקצועית, ולבסוף - לאחר ניסיון נואש להנשמת התינוק בשיתוף צוות המחלקה שהוזעק למקום - מוכרז על מותו. רות מואשמת בידי ההורים ברצח התינוק, ובית החולים בוחר גם הוא להקריב אותה על מזבח הנאשמים. בכך מוצאת את עצמה האחות המסורה בבית המשפט, בניסיון להילחם על צדקתה, ויתרה מכך - על מקומה בחברה.



הספר מסופר משלוש נקודות מבט: מנקודת מבטה של הגיבורה, רות; מנקודת המבט של קנדי, עורכת דין מהסנגוריה הציבורית, אשר מייצגת את רות במהלך המשפט; ומנקודת מבטו של טרק, אבי התינוק שמת, גזען לבן, חבר בתנועות עליונות לבנה.


הז'אנר הספרותי במסגרתו מוגשת העלילה לקורא מכמה נקודות מבט אינו חדש. בשנים האחרונות אף רואים תנועה קולנועית במסגרתה מקבלים נבלים מקלאסיקות עבר את ההזדמנות לספר את הסיפור מהזווית שלהם. הזדמנות להסביר, לצאת מהמשפט זכאים. במקרה שלנו אין ניסיון כזה; טרק חוזר שוב ושוב על אותן המנטרות האופייניות לאידאולוגיה שאותה הוא נושא. אומנם ישנו ניסיון לשוות לדמות אנושיות וחמלה, אך הסופרת לא מסתירה את הצד שבו בחרה. היא לא מנסה לייפות ולהצדיק את מעשיו.


הזווית של קנדי, אשר מייצגת את רות אל מול התביעה, דווקא היא המשמעותית. קנדי מסמלת את האדם הלבן אשר מבקש לדחות מעליו כל צל של גזענות; הוא נקי מאפליה, ולא רואה בצבע העור גורם בעל השפעה. לכן, מבקשת רות לחשוף את קנדי במידת מה לעולמה הפנימי. לזווית שלה. לחוויות שלה - לניסיון להתקדם ולהיות שווה, למרות שתמיד יסתכלו עלייך בצורה שונה. היא מבקשת ממנה להתלוות אליה בקניית מתנה לאימה - על מנת שתבחין בסדרנית החנות שפוקחת עליה שבע עיניים, בקופאית שמבקשת מרות - ורק מרות - להציג תעודת זהות בנוסף לכרטיס האשראי, וגם לשומר ביציאה - אשר דורש לראות את קבלת הקנייה מהאחות האפרו-אמריקנית אך פוטר מיד את חברתה הלבנה להציג את שלה.


קנדי עוברת בספר הזה מסע מטלטל ומשמעותי לא פחות מאשר זה שעוברת רות, וזהו בעצם המסע שמבקשת המחברת להעביר גם אותנו. "את אומרת שאת לא רואה צבע, אבל זה כל מה שאת רואה" מאשימה רות את עורכת דינה באחד מוויכוחיהן, וחושפת את הטפח שלעולם לא יבין הצד הנגדי. את הסימון ממנו לעולם לא תיפרד. את הפריבילגיה.


הסופרת לא קוראת לעורר מהפכה עולמית ולערער את יסודות החברה. אין היא מצביעה על דיכוי ממסדי או אפליה ממשלתית. פיקו מבקשת להציע לנו לחשוב שוב על הסוגיה, שנתבונן אל תוך תוכנו - וננסה ללמוד על עצמנו.


במשך שנים ניסתה רות לברוח מצבע עורה, להניח לו. לשחק את המשחק כמו שהם רוצים - להימנע בעיסוק בו. זהו גם הקו שמבקשת לנקוט עורכת דינה מטעם הסנגוריה הציבורית, קנדי: לא לדבר על גזענות במהלך המשפט. לוקח לה זמן להבין את התיק שבו היא עוסקת באמת. שהמשפט איננו נגוע בצבע, אלא מבוסס עליו - וכי אין לה להתחמק מכך. כי אי אפשר להתחמק מכך.


נקודה נוספת אשר הכותבת מעלה היא הפער בין רות ובין שתי נשים שחורות נוספות. הראשונה היא אדיסה - אחותה של רות, אשר בוחרת במסלול חיים שונה לחלוטין, ונשארת בגטו העוני והסמים בו גדלה ושם מגדלת את ילדיה. אדיסה היא שמבקשת מרות לפקוח את עיניה - ולהבחין בגזענות המושרשת ובאפליה. היא דבקה במאבק הזהותי, שאותו אחותה בוחרת להדחיק.


מנגד, כאשר מגיעה רות לבית המשפט - היא ניצבת אל מול אודט, תובעת חמורת סבר, אפרו-אמריקנית גם היא. הדיכוטומיה בין שתי הנשים היא שטופחת על פניה של רות. אולי זהו החילוף במשחק התפקידים - רות לראשונה מגלה את תחושותיה של אדיסה, ומבינה את טענותיה.


אין מדובר כלל בעוד רומן, הנשלף מהמדף וחוזר אליו עם תום הקריאה. הספר מחייב התבוננות עמוקה פנימה, על עצמנו כבודדים וכחברה.


מדובר בספר שכולם יאהבו. גם דרמה משפטית מסקרנת אשר מאפשרת הצצה לטחנות הצדק, ובייחוד לזאת האמריקנית; גם סיפור מעורר מחשבה על גזענות ואפליה בחברה שלנו כיום; ואחרי הכול ספר מעניין, וכן - גם מותח - שלא תרצו להניח לרגע.