שם הספר: הזמנה לשרת ציבור - הצצה אל מאחורי הקלעים של המגזר הציבורי בישראל שם המחבר: ישראל דנציגר הוצאת הספרים: מטר מספר עמודים: 244 מחיר: 118 ש"ח
מאות אלפי אזרחים ישראלים מועסקים בשירות המדינה ובמגזר הציבורי במדינת ישראל. אין מדובר רק במנכ"לים או פקידים בכירים, יותר כמו המזכירה בביטוח לאומי, הפקיד במשרד הפנים, השוטר השכונתי לוחמי אש (כבאים בשפת העם) וחיילי הקבע בכל שלל הדרגות המרובות.
רק המספר המטורף הזה, מאות אלפים (קרוב למיליון, אגב), מספיק כדי לשים שלט בבולד כפול שכתוב בו "דרושה תשומת לב". ובדיוק בשביל זה נכתבה הביקורת הזו, ועוד עשרות כתבים שונים ומשונים.
קוראים וותיקים של מבקר הספרות הנ"ל (כלומר, אני!), ידעו שהוא לא עף על אנשים שמקבלים כסף ציבורי, בלשון המעטה. אבל דבר שלא ידעתם, הוא שאני גם ממש אוהב לקרוא דברים שאני לא מסכים איתם. כזה אני, חי על הקצה.
זה נראה שהמגזר הציבורי ממש אוהב לעלות לכותרות, גם אם זה לא נראה שהוא כל-כך קשור לנושא הנידון. המונח "שלטון הפקידים" לדוגמה, הוא פועל-יוצא מהמגזר הציבורי: פוליטיקאים (בדרך כלל כאלה מהימין) שלא כל-כך אוהבים שפקידים (כלומר, משרתי ציבור לא נבחרים) מתערבים להם בהחלטות. אותם פקידים הם בעצם אנשי המגזר הציבורי, חלק מכמעט מיליון האיש שבהם.
הפולמוס הציבורי הזה הוא חשוב, ייתכן שיש שיאמרו חשוב מאוד. אבל אי אפשר לשמוע רק צד אחד של הסיפור, במיוחד לא אם זה צד שמספרים אותו פוליטיקאים.
הקול המספר הוא הפעם מתוך המערכת עצמה, קול די בכיר. ישראל דנציגר (יליד 1972), שימש בעברו כיועץ עסקי וכמנכ"ל במגזר הפרטי, עד שבשנת 2014 החליט להקים יחד עם אבי גבאי ומשה כחלון את מפלגת "כולנו". אחרי הבחירות לכנסת ה-20, עת קיבלה מפלגת כולנו את המשרד להגנת הסביבה - בראשו עמד אבי גבאי מטעם המפלגה - מונה כמנכ"ל המשרד להגנת הסביבה, תפקיד בו שימש במשך שלוש שנים, ותחת שני שרים שונים.
דנציגר, מחבר הספר "הזמנה לשרת ציבור", מנסה לפרוש לנו מעין "מבוא" לשירות הציבורי בישראל בספרו החדש, והאמת היא שהוא די מצליח.
הספר - שכתוב בקלילות וכמעין סיפור-אוטוביוגרפי - מפרט על מאורעות שונים שאירעו במהלך כהונתו של דנציגר כמנכ"ל המשרד להגנת הסביבה, על יחסי הכוחות בין הממשלה למגזר הציבורי ובין המגזר הציבורי לבין הכנסת, לצד מבוא תיאורטי-חלקי לאיך עובד המגזר הציבורי.
למרות שמדובר בנושא די "משעמם", מצליח דנציגר להנגיש אותו בבהירות לקורא. הספר, לצד סיפורים מצד כהונתו של דנציגר, גם כולל ראיונות עם בכירים במגזר הציבורי כגון מנכ"לי משרדים שונים (כמו אמי פלמור למשל, לשעבר מנכ"לית משרד המשפטים), ראשי אגפים (במיוחד ממשרד האוצר, שזוכה להרחבה ופירוט נדירים בספר, שמספק נקודת מבט פנימית לנבכי אגף התקציבים) וכדומה.
הספר נמצא באורך די מדויק, אך מרגיש לפעמים די נמרח, ולי אישית הפריעה הרומנטיזציה למגזר הציבורי שמתבצעת בו (כמובן, לצד הכרה קלה בבעיותיו המגוונות) - מגזר שצריך לעבור התייעלות והפרטה מרבית עוד אתמול. למרות כל אלה, מדובר בספר שכיף לקרוא, ושמכניס את הקורא לנבכים הדי-מסובכים של המגזר הציבורי בישראל.