סוכני בורות: האם התקשורת באמת 'שמאלנית'?

בספרו "סוכני בורות" טוען העיתונאי הימני שהתקשורת האמריקאית מוטה לשמאל, האם הטענות שלו אכן רציניות?

cnn news
שם הספר: סוכני בורות: כיצד חותרת התקשורת הממוסדת כנגד החברה החופשית סופר: מארק לוין הוצאה: סלע מאיר מספר עמודים: 239 מחיר: 94 ש''ח

"התקשורת עם פרס, אבל העם עם נתניהו", הכריזו תשדירי התעמולה של הליכוד בבחירות לכנסת הארבע עשרה, בשנת 1996. על המשפט הזה סביר שהיה חותם נתניהו גם היום - וכמוהו כנראה גם חלק גדול בציבור הישראלי. במדינה כמו שלנו, בה זוכה העם להתייצב בקלפי פעם בשנה (לפחות) כאילו היה חג לאומי ואשר מחלוקות אידיאולוגיות וציבוריות מחלקות אותו למחנות, התקשורת נחשבת כבר שנים כבעלת נטייה פוליטית ברורה. רק לאחרונה דרשו במפלגת הליכוד להקצות עבור ראש הממשלה לשעבר נתניהו זמן מסך זהה לזה שמקבל ראש הממשלה הנוכחי, יאיר לפיד. רמז עבה יותר מכך לא ניתן לקבל.


מבקרי התקשורת טוענים שהיא מוטה שמאלה, בצורה ברורה: ממהרת לסקר ולהעצים כל פגם וחולי בצד הימני, אך מתעלמת או דוחקת לשוליים מקבילותיהן משמאל; נוהגת בקונוטציה שלילית ובפיגורטיביות ביקורתית כלפיי אנשי המחנה הלאומי, בעוד שאת הצד השני מקבלת בשלווה; מאמצת בקלות יתרה אג'נדות המזוהות עם השמאל ("הפרוגרסיבי") ומתייחסת אליהן כדעת הכלל, אך אל הימין, השמרני לרוב, ממהרת לגזור דמוניזציה והוקעה.

מארק לוין
מארק לוין

הקמת הממשלה הנוכחית הצטיירה בעיני רבים שהוכחה להטייה של התקשורת: היושבים באולפני הטלוויזיה, לטענתם, התעלמו מהקשיים הרבים שבמהלך, מההבטחות שהופרו, מהביקורת הציבורית, וסימנו את הממשלה כממשלת חלומות. ההתפתחות המואצת של כלי התקשורת הימניים בשנה האחרונה, כדוגמת ערוץ 14, היוותה תנועת נגד לעומת אהדתה של תקשורת המיינסטרים לחילופי השלטון. לא מעט טוענים לשמחה של כלי התקשורת בעקבות נפילת שלטון נתניהו - דבר אותו סימנו, בסתר, כמטרת על.


חוטים עבים אפשר לקשור בין הטענות שנשמעות בארץ לבין הקולות שצפים גם במדינה החזקה בעולם, והסוגיה הזאת היא שמככבת בספרו של העיתונאי היהודי-אמריקני מארק לוין, 'סוכני בורות'. לוין סוקר את מערכת התקשורת האמריקנית מן היווסדה ועד ימינו, ומבקש להצביע על הטיה פוליטית ברורה שלה נגד הצד השמרני-רפובליקני של המפה הפוליטית. הספר נכתב בשלהי נשיאותו של דונלד טראמפ, ומביא דוגמאות רבות כיצד בחרה העיתונות להתנגח בו באובססיביות ובלי אמות מידה מקצועיות. "כיצד חותרת התקשורת הממוסדת כנגד החברה החופשית", זוהי למעשה כותרת הכתב.


להוציא את ההקדמה למהדורה העברית מאת עמית סגל ואת פרקי המבוא ואחרית הדבר, מחולק הספר לשבעה פרקים - אשר בכל אחד מתמקד לוין בנקודת עניין אחרת בה, לטענתו, פוגעת התקשורת בחברה החופשית: בפרק הראשון - על היותה של התקשורת כלי תעמולה עבור השמאל הפוליטי, כנגד טראמפ; בפרק השני - כיצד התבססה התקשורת בשנותיה הראשונות כמשרתת החזון האמריקני והרוח הפטריוטית אל מול העריצות הבריטית; בפרק השלישי - כיצד הפכה העיתונות מזרוע מפלגתית אשר מזוהה עם מפלגה פוליטית במוצהר, למערכת המכורה עדיין לצד מסוים - אך מסווה זאת בכסות של אובייקטיביות וחופש; בפרק הרביעי - על היותו של טראמפ דווקא מגן חופש התקשורת למרות ההאשמות הסותרות נגדו, כאשר דווקא קודמיו הדמוקרטיים ובהם ברק אובמה - שזכו ליחס 'אוהד' - פגעו בחופש העיתונות והגבילו אותו; בפרק החמישי - כיצד משרתת התקשורת אג'נדות שמאל; בפרק השישי - על התעלמות התקשורת משואת העם היהודי ובהמשך על יחסה השלילי למדינת ישראל לעומת יחסה החיובי לתנועות טרור המבקשות להשמיד אותה, ובנוסף על התגייסות העיתונות להשתקת הרעב שהמיט סטאלין על אוקראינה בשנות ה-30; ובפרק השביעי והאחרון - מתמקד הכותב על ציד מכוון שעורכת התקשורת כנגד טראמפ ושיפוט-יתר שלו על פני נשיאים קודמים.

סוכני בורות כריכה
כריכת הספר

כאמור, הספר עוסק במערכות התקשורת ובפוליטיקה של המעצמה שמעבר לים - דבר אשר עלול לייצר מעט נתק עבור הקורא הישראלי. שמות העיתונאים יהיו כנראה זרים בארץ, וכך גם לא מעט מן הדמויות האמריקניות המסוקרות בו. כל אלו לא יקלו על הקהל היושב בציון, ויקשו על הזדהותו עם החומר (דפנה ליאל ומיכאל שמש לעומת ג'יימס רייזן וג'ף הימלמן, מרגישים בהבדל?). על אף זאת, ניתן למתוח חוט מקשר בין המובא בספר ובין המצב הנוכחי בארץ.


ראוי להתייחס לפרק השישי, או לפחות לחלקו הראשון. בפרק זה מרחיב לוין על יחסה של התקשורת האמריקנית לשני אירועים אחרים על הגלובוס, ומהם משליך על התגייסותה למען הצד השמאלי. הכותב מעלה את התעלמותה של העיתונות בארצות הברית מן שואת העם היהודי בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר לא מעט מהדמויות הבכירות בה, ובייחוד עורכי העיתון החשוב 'הניו-יורק טיימס' - היו יהודים בעצמם. בהמשך, מפרט לוין, בחרה התקשורת באמריקה ביחס שלילי גם כלפי מדינת היהודים - וכנגד זאת תמכה דווקא באויביה ובמבקשי השמדתה, ובהם ארגוני טרור לכל דבר. פרק זה ראוי לקריאה אפילו לכשלעצמו, עקב חשיבותו.


ניתן לציין מספר נתונים המובאים בספר אשר אין ברור כיצד נותנים דוגמא ממשית לטענה המרכזית. ראשית, הפרק השישי - אשר מתעסק בהתעלמות התקשורת משואת העם היהודי ומשואת הרעב שהמיט סטאלין על האוקראינים. יפה היה לו הסביר לוין מה בין זאת ובין הטיה לכיוון השמאלי. בנוסף, בפרק הראשון מפרט רשימת עיתונאים 'שמאלניים' אשר "נטשו משרות בתקשורת כדי לעבוד בממשל אובמה", וממנה מבקש להוכיח את מערכת היחסים שבין העיתונות למפלגה הדמוקרטית. האם מפתיע שדמויות מן התקשורת ימלאו תפקידים בשלטון, ובייחוד במחלקות הדוברות והייעוץ? נסו לספור כמה חברי כנסת בישראל החלו את דרכם בתקשורת.