"מפילגש לידועה בציבור": סקירה מעמיקה של היחסים החשאים של ישראל במזה"ת

בספרו עב הכרס "מפילגש לידועה בציבור" מנסה אלי פודה לסכם את את יחסיה של ישראל עם שלל מדינות ומיעוטים במזרח התיכון עוד מימי ראשית התנועה הציונית. הוא מצליח ובגדול.

מפילגש לידועה בציבור - ביקורת
רבין וחוסיין מלך ירדן | צילום יעקב סער
שם הספר: מפילגש לידועה בציבור: היחסים החשאיים של ישראל עם מדינות ועם מיעוטים במזרח התיכון 2020 - 1948 שם הסופר: אלי פודה שם ההוצאה: עם עובד מספר עמודים: 899 מחיר: 124 ש"ח

כשהתחלתי לקרוא את "מפילגש לידועה בציבור", חשבתי שאני נכנס לעבר ספר אקדמי כבד. גם כי היה מדובר בספר מספריית "אופקים" של הוצאת עם עובד, שבדרך ספריה כבדים יחסית. גם הכותב, אלי פודה, הוא אקדמאי בכיר בעצמו. לכן, כאשר התחלתי לקרוא חלקים מהספר במתח רב, הופתעתי לטובה. ככה זה כנראה, כשהספר מסקר נושא כל-כך חשאי ומותח, כמו יחסים חשאים בין מדינות ומיעוטים במזרח התיכון


הספר סוקר את היחסים של ישראל, ואף של התנועה הציונית לפני היווסדות המדינה, עם מדינות ומיעוטים במזרח התיכון, ורוב המידע בו הוא מידע שפתוח לציבור. אבל, הספר מחדש המון, שכן המידע הזה חשוף לציבור אי שם בארכיונים מאובקים של משרד החוץ, המוסד וכלי עיתונות ובמסמכי ויקיליקס.


ניכר שפודה נכנס לעומק החומר, בדק כל דבר קטן. פודה לא מפספס שום פרט: הוא מקפיד לסקר גם הצעות מצדו האחר של הנרטיב, למשל זו של עבד אל-נאצר, כאשר במהלך ראיון לעיתונאי הצרפתי אריק רולו, בשעה שישראל ומצרים נלחמו במלחמת ההתשה, הסכים נאצר לשלום עם ישראל תמורת נסיגה מלאה מהשטחים הכבושים, ופתרון בעיית הפליטים הפלסטינים (שיבה או פיצויים). לאחר מכן אמר נאצר "אם יסכימו הישראלים לפתרון שאני ממליץ עליו, לא יפריד עוד בנינו דבר". הראיון כמובן לא עורר רעש בישראל, אולם מאוחר יותר הוזמן לפריז על ידי רולו העיתונאי ופעיל השלום אורי אבנרי, שאז גם כיהן כחבר כנסת (שאף ניהל בזמן ממשלת רבין הראשונה משא ומתן עם נציגי אש"ף). רולו עדכן את אבנרי ואת עוזרו הפרלמנטרי אמנון זכרוני, וביקש ממנו להעביר את המסר לגורמים בממשלה הישראלית. אבנרי העביר את המסר לפנחס ספיר, שר האוצר דאז, אשר היה נחשב כ"יונה פוליטית".

אבנרי כתב באוטוביוגרפיה שלו, "אופטימי" (שגם מוזכרת מספר פעמים בהערות השוליים של הספר, מה שמראה על המחקר הרב שביצע פודה), כי "היה ברור שלא אכפת לו כהוא זה ממה שנאצר אומר", ובכך נקברה לה (עוד) הזדמנות לשלום.


אחת המסקנות שלקחתי מהספר, היא השימוש בקשר עם ישראל של מדינות ערב. חלק ניכר מפיתוח היחסים של מדינות ערביות עם ישראל נובע בעיקר מהרצון של המדינות הללו לחזק את הקשרים שלהן עם ארה"ב. בזכות הקשר המצוין בין ישראל לארה"ב, ישראל מסוגלת לבצע עבור מדינות אחרות "משימות", אשר לרוב קשורות בנשק חדיש שארה"ב יכולה לספק להן, ובתמורה לכך ישראל דורשת התחממות ביחסים עם המדינות הללו. גם בהסכמי אברהם למשל, ישראל קיבלה נורמליזציה מאיחוד האמירויות, ובתמורה איפשרה לאיחוד האמירויות לקבל מטוסי F35 חדישים.

מפילגש לידועה בציבור - כריכה
כריכת הספר

מיתוס שהספר מנפץ, לפחות במידה מסוימת, הוא על ניהול הקשרים של ישראל עם מדינות אויב. נהוג לחשוב כי רק אגף "תבל" במוסד אחראי על קשרים אלו. אולם, כך מתגלה, גם משרד החוץ (בעיקר בפעילויות הקשורות לכלכלה ולקשר עם ארצות הברית), משרד הביטחון, המטה לביטחון לאומי ואגף המודיעין של צה"ל מנהלים קשרים חשאיים עם מדינות. למעשה, הגופים הללו ממש מתחרים אחד בשני. במקרים מסוימים, התחרות הזו ממש פוגעת במדינה. בספר אחר, "השלום של טראמפ", (אשר משמש בפרקים מסוימים ממש כמו ספר המשך), מתגלה למשל כי במהלך העבודה על הנורמליזציה של היחסים בין ישראל למרוקו, (עליה אחראי המטה לביטחון לאומי), עימות גדול בין ראש המוסד יוסי כהן, שלא אהב את העובדה שהמל"ל אחראי על היחסים עם מרוקו, לבין ראש המל"ל מאיר בן שבת, הפעיל המוסד סנקציות של ממש כנגד אחד מאנשי המל"ל, ולקח לו את הדרכון המבצעי שהופקד עבורו.


המסקנה העיקרית של פודה מהמחקר המעמיק שביצע נוגעת לשמו של הספר ("מפילגש לידועה בציבור). פודה מראה כי לאחר עשרות שנים בהן ישראל היוותה פילגש (אולם הוא מדגיש - לא במובן של "הצד החלש יותר בקשר", אלא במובן של מי שגורלה נחרץ כמי שהקשר שלה יהיה חשאי), לאט לאט היא יוצאת ממעמדה כפילגש, עוברת ל"ידועה בציבור" או אפילו פרטנר של ממש. התהליך של הפיכה לידועה בציבור הגיע לאחד משיאיו כאשר נחתמו הסכמי אברהם, ומדינות רבות הוציאו את הקשר עם ישראל לפומבי.


על אף מעלותיו הרבות, הספר לא חף מטעויות: ניכר למשל שפודה הוא אקדמי, לכן מדי פעם הרגשתי שהספר נהיה יבש ונכנס לזוטות. אולם לרוב לאחר מספר עמודים הספר חזר לרתק אותי, עד כדי כך שהיו קטעים שלא הצלחתי להפסיק לקרוא. מגרעת נוספת שפודה בדומה לכותבים רבים חוטא בה, היא זריקה של שמות רבים מדי, שאי אפשר לעקוב אחריהם. כך מצאתי את עצמי מרגיש מבולבל מעט, כי לא זכרתי בידיוק מי הוא האיש שפודה מדבר עליו.


על אף זאת, הספר כתוב מעולה. ברוב הזמן קשה להפסיק לקרוא אותו. הוא מסקר נושא מותח ומרתק, וניכר שהושקע בו מחקר עצום. כפי שכבר כתבתי, פודה הפתיע אותי לטובה בכך שהכתיבה שלו לא כבדה ואפילו מותחת. הספר מצוין, ומומלץ בחום.