בני האור ובני החושך יחדיו: ביקורת על הספר 'הדמוקרטיה ואויביה'


האקרופוליס ביוון, מבנה ערש הדמוקרטיה. קרדיט - pixabay/
האקרופוליס ביוון, מבנה ערש הדמוקרטיה. קרדיט - pixabay.
שם הספר: הדמוקרטיה ואויביה - הדעה, העם, הריבונות שם הסופר: רוני קליין הוצאת הספרים: רסלינג מספר העמודים: 227 מחיר: 86 ש''ח

לפני כאלפיים שנה, במקום לא כל כך רחוק מאיתנו, באתונה שביוון, עלה רעיון ששינה את עתיד העולם בכלל, ואת דרכי המשטר והמדינה בפרט. אותו רעיון נראה מובן מאליו כיום: רעיון הדמוקרטיה. אותה דמוקרטיה למעשה טענה דבר מאוד פשוט: השליטים צריכים להיות העם. לא רוזן, לא מלך, לא נציג אלילי, העם הוא שיחליט על חייו.


על הנייר, רעיון מבריק. כל פעם שיש צורך להחליט, מתכנסים כל העם (כמעט כל העם למעשה: ילדים, עבדים, נשים וגברים בעלי ממון בסיסי לא יכלו להשתתף בפרלמנט האתונאי) ומחליטים. שיעור המס? במקום שקצת אנשים יקבעו כמה כסף ירד מכל אזרח, האזרח עצמו יקבע כמה הוא ייתן למדינה. יציאה למלחמה? האזרח יקבע אם הוא מוכן להקריב את חייו בקרב מול הברברים.


אבל זה לא עבד, מסיבות כאלה ואחרות שלא נפרט כעת. מה שחשוב זה מה שהתקיים במקביל להליך הדמוקרטי - המחשבה הדמוקרטית של סוקרטס, שבאה לידי ביטוי על ידי אפלטון. סוקרטס ואפלטון היו אבות המחשבה המדינית, הנושא שבו נעסוק בביקורת זו.


סוקרטס, וכיוצא מכך אפלטון, ניסו לברר את מהות הדמוקרטיה, ואת הדרכים לשפרה. לאחר הוצאתו להורג של סוקרטס, נשאר אפלטון לעשות זאת לבד. אבל לא הגותו של אפלטון היא העניין כאן: אלא דווקא ציטוטים שהוא שם בפי דמויות ד בדיאולוגים הסוקרטיים שלו.


אחרי מות סוקרטס, ניסה אפלטון לברר איך הדמוקרטיה, הגוף שהיה אמור להגן ולשמור על אזרחי המדינה, הוציא להורג את מורו. באחד הדיונים הסוקרטיים שכתב, מופיעה כנראה ה''בעיה'' הכי גדולה בדמוקרטיה - חוסר ההסכמה.

כריכת הספר.
כריכת הספר.

אפלטון מתאר שיח בין מתמודד לפוליטיקה לבין סוקרטס, שיח די מסובך ועמוק, אבל מטרתו הסופית ברורה: יקרה מה שיקרה, יהיה מה שיהיה, בחיים לא נוכל לדעת מהי הדעה של כלל העם, ובחיים לא תהיה דעה אחת כזאת. זאת בדיוק המהות של דמוקרטיה - אף אדם לא יהיה דומה לאדם אחר, וכל אחד יחזיק בדעה שונה מאדם שלצידו, בין אם מדובר בשכנו, אביו, חברו, אחיו או אשתו (שדעתן לא כל כך נחשב אז, אבל בסדר).


ומפה, מההבנה הזאת של אפלטון, יוצא איתנו רועי קליין - ד''ר באוניברסיטת תל אביב המתעסק בפילוסופיה ובספרות - למסע בספרו החדש, ''הדמוקרטיה ואויביה''.


אחרי ההקדמה הנחמדה על אפלטון, ממשיך קליין הלאה. הוא עובר על ההוגים המרכזיים הדמוקרטיים, ומראה פגמים בהתנהלות הדמוקרטית שלהם. הוא מתחיל עם תומס הובס - אבי האמנה החברתית - שהתיאוריה על הריבון ה''לוויתן'' מונעת מאזרחים את חופש הביטוי ואת החירויות הבסיסיות המגיעות להם.


משם, להשפעות המהפכה הצרפתית. ז'אן ז'ק רוסו ואלקסיס דה טוקוויל - הוגים צרפתים משפיעים ביותר, על צרפת של לפני המהפכה, ועל צרפת של אחרי, ועל ההגות הייחודית שלהם בהתאם לדורם, בין אם רוסו המהפכן ששאף לשוויון בכל מחיר, ובין אם טוקוויל השמרן שייחס לדת את המייצב החברתי החשוב מכל.


אבל ההתייחסות המעניינת מכל של קליין, היא אל הפילוסוף הגרמני קרל שמיט. שמיט, הוגה המאה העשרים שהואשם בשיתוף פעולה עם האליטה האינטלקטואלית הנאצית, מציג ביקורת חריפה על מוסד הפרלמנט בטענה כי הוא עצמו פוגע בזכויות הדמוקרטיות של האזרח ופוגע בהם יותר מכל.


בסוף הספר, עורך המחבר דיון על מצב הדמוקרטיה הירוד בישראל, ומראה כיצד נוכל לשפר אותה. הספר מרתיע בהתחלה עם כמות הידע המקדים שהוא דורש, אך אדם עם ידע בסיסי ומעלה בתולדות המחשבה המדינית יצלח אותו בקלות ובהצלחה, וירוויח ספר פולמוסי נהדר על תולדות הדמוקרטיה ועל קיומה בימינו-אנו.


הערת המערכת: הספר התקבל לביקורת מהוצאת ''רסלינג''.