על שטח בלי אלוהים וחוק, שספק אם הם רוצים להיות בו; ביקורת על הספר 'בדואיסטן'

בנגב הישראלי ובעיקר בפזורות הבדואיות יכול להיות מוגדר במילה אחת: אבסורד. אין מילה טובה יותר לתיאור מצב שבו שטח ריבוני של מדינה אינו נמצא בשליטתה האמיתית, ומי ששולט בו אלה ארגוני פשיעה אלימים המטילים את אימתם על האזרחים - יהודים ובדואים כאחד - שומרי החוק אשר מנסים לנהל אורח חיים נורמטיבי בדרום מדינת ישראל. // ביקורת על הספר "בדואיסטן"

בדואיסטן - ביקורת
שם הספר: בדואיסטן: כך מדינת ישראל מאבדת את הנגב
שם הסופר: מאיר דויטש שם ההוצאה: סלע מאיר
מספר עמודים: 224 מחיר: 98 ש"ח

את סיפורו של האבסורד הזה מנסה לחשוף מאיר דויטש בספרו החדש ''בדואיסטן - כך מדינת ישראל מאבדת את הנגב'' שיצא לפני כחודשיים. דויטש הוא מנכ''ל ארגון רגבים, אשר חרט על דגלו את שימור אדמות המדינה ברחבי הארץ - דבר שנראה כי ישפיע על כתיבת ספר זה בידו.


את הספר פותח דויטש בשאלה ''כשאומרים לכם 'בדואים', מה עולה לכם בראש?''. מיד לאחר מכן הוא נותן את התשובה: לא עוד הדימוי הרומנטי של הבדואי כ''פרא אציל'', אלא כאדם מבוסס השולט בכוח על אדמות לא שלו, ומכופף את חוקי המדינה לטובתו.


בפרק הראשון של הספר, מציג לנו דויטש חמישה מיתוסים על החברה הבדואית המיושבת בנגב, ומפרק אותן אחת אחרי השני. בין הטענות שמועלות לזכות הבדואים להתיישבות בנגב הן שהבדואים נחשבים לאוכלוסייה ילידית מבחינה משפטית - טענה אותה מפרק דויטש במהירות יחסית. באותה אבחת הקלדה בוורד, הטענה כי השטח עליו חולשים הבדואים הוא אחוז קטן מכלל שטחי הנגב מפרק גם דויטש, אך בחלק נפרד בפרק הבא, תוך חישוב שבו מופחתים שטחי אש של צה''ל ושטחים שאינם מיועדים לבנייה על פי התב''ע שקבעה המדינה. בתוך אותו פירוק, מכליל דויטש גם את הטענה כי ''אם יאושרו על ידי המדינה רק 45 כפרים בדואים הבעיה תבוא לקיצה'' ומראה כי אותם 45 כפרים בודדים הם צירוף של אלפי מקצבי מגורים שונים, המשתרעים על שטחים עצומים בדרום המדינה.


הטענה כי ''מקור הבעיה הוא בקיפוח התקציבי שכולו על אשמת המדינה'' מפורקת על ידי דויטש בפרק ''בבג''ץ ייסדתי את מדינת בדואיסטן'' (שעוד אדון בו בפסקאות הבאות). דויטש מראה כי למרות סכומי העתק שמשקיעה מדינת ישראל במועצות האזוריות הבדואיות בנגב, התקציבים אובדים בסבכי השחיתות והמקורבים. דויטש גם מראה כי למרות פניות חוזרות ונשנות שלו ועתירות למוסדות המדינה, המועצות האזוריות והעיריות בנגב אינן מפעילות מנגנון ארנונה יעיל.


בפרק השני מציג לנו דויטש את המלחמה של ארגון ''רגבים'' (שכשזכור הוא עומד בראשו) בתוככי מוסדות השלטון ומראה לנו את הקרב האבסורדי של שטחי הכפר הבדואי ''ביר האדג'', שהוקם על קרקע פרטית השייכת ליהודים, והמדינה אינה נוקטת דבר על מנת להחזירה לבעליה החוקיים. הדבר מהווה פגיעה אנושה בזכויות הקניין הפרטיות המוקנות לכלל האזרחים, וחובה על המדינה ועל רשויותיה להסדיר את הדבר במהרה.


בפרק שלאחריו מציג לנו דויטש את העובדות הידועות לכל, על הנגב כמערב הפרוע שהפך לכר פורה לארגוני פשיעה הפועלים לצד אזרחים תמימים ומסכנים אותם ולעיתים אף פוגעים בהם. למרות המידע הידוע לכל על המצב האבסורדי בנגב, מביא בפרק דויטש סיפורים מרתקים אשר מדגימים את אובדן המשילות בנגב.

אם אסכם, מדובר בספר חשוב שמתאר את המצב האבסורדי השורר בנגב. אך אם אבקר אותו במקצת: אם תיכנן דויטש לשכנע את כלל אזרחי ישראל בנוגע למצב המתקיים בנגב בגלל התנהלות הבדואים, הוא נכשל; דויטש, כארגון ימני-ציוני מוצהר, פועל ברטוריקה המתנגדת לארגוני שמאל ולאקטיביזם המשפטי - דבר שכמובן אין בו שום פסול - אך מעניינת הבחירה להוציאו כספר, למרות שהוא משמש יותר כחוברת עמדה של הארגון. דויטש מצליח ליצור ספר בהיר ופשוט המתאר את המצב בדרום המדינה מתוך ניסיונו העשיר בתחום, ואת התקווה שהמשילות תחזור במהירות לנגב הישראלי.


הערת מערכת: הספר נמסר מהוצאת סלע מאיר לביקורת