בספרו החדש "ישראל השנייה", אבישי בן חיים מנסה לבסס את תיאורית ישראל הראשונה והשניה. מה שקורה בפועל רחוק מכך.
שם הספר: ישראל השנייה: הבשורה המתוקה, הדיכוי המר שם הסופר: אבישי בן חיים הוצאה: ידיעות ספרים מספר עמודים: 416 מחיר: 112 ש''ח
אתחיל ואפתח בווידוי קטן, ישראל השנייה - תהיה הגדרתה אשר תהיה על שלל הגדרותיה השונות - אינה כוללת אותי, רועי ברנשטיין. אני אשכנזי, דתי אליטיסט מהתנחלות בשומרון, (עדיין) לא מצביע למפלגות ימין, את הפרשנות שלי לתורה אני שואב מישעיהו ליבוביץ ז''ל ולא מהרב עובדיה יוסף זצ''ל, וקשיי ההתמודדות של סביי וסבתותיי במדינת ישראל לא כללו שיכונים והתייחסות אליהם כאל נחותים מצד הממסד. לפי אבישי בן חיים, אני חלק ממשי מההגמוניה של ישראל הראשונה.
את ההקדמה הזאת לא כתבתי סתם. כבר שנתיים מפיץ מחדש כתב חדשות 13 לענייני דתות, ד''ר אבישי בן חיים, את תיאוריית ''ישראל השנייה'' - אשר מחלקת את הציבור הישראלי לשני ''ישראל'', הראשונה והשנייה; בעוד הראשונה היא אשכנזית מבוססת כלכלית ששולטת במוקדי הכוח ומדכאת, השנייה היא מזרחית ענייה (בהכללה) ומדוכאת אשר מודרת ממוקדי ההשפעה. אחרי שנתיים של ציוצים בטוויטר וכתבות בטלוויזיה, החליט בן חיים להוציא את התיאוריה שלו כספר.
הספר - המפורט להפליא ועב הכרס - מחולק על פי אב''ח (ראשי תיבות מקובלים לשם של אבישי בן חיים, בביקורת אשתמש לעיתים בשמו המלא, לעיתים בקיצור - אין לייחס לכך משמעות מסוימת) לשני חלקים, המתארים את המסע של ישראל השנייה ודיכויה, ואת מה שיש לה להציע. על פי אב''ח, הדיכוי נשבר לראשונה במהפך 77', עבר טלטלות עם השנים, התייצב בעת שלטון נתניהו, וכעת הדיכוי מגיע לשיאו, עם הקמת ממשלת ישראל ה-36, המהווה לפי אב''ח דיכוי מוחלט של ישראל השנייה בידי זאת הראשונה וההגמונית.
בן חיים בוחר לפתוח את הספר במה שהוא היה מכנה ''חלק מבאס'', החלק על ''הדיכוי המר'' בלשונו של הכותב. הוא מתאר כיצד הוא רואה את ההגמוניה של ישראל הראשונה במדינה, וכיצד כל פעם שישראל השנייה מנסה להרים ראש נגד ההגמוניה, היא שבה ומדכאת אותה בשלל אמצעים.
את החלק השני - האופטימי יותר - מכנה אב''ח ''הבשורה המתוקה''. הוא מתאר בו מה יכולה להביא ישראל השנייה לשיח הישראלי המסוכסך ומה מפספסת ישראל הראשונה בעוד היא מונעת מעצמה את זה על ידי דיכוי ישראל השנייה.
שני החלקים מעניינים ואבישי בן חיים שוטח בהם את משנתו בצורה נהדרת - כיאה לכתב ותיק וד''ר באקדמיה - אך מה לעשות שלעניות דעתי הוא שוגה לחלוטין בהסתכלותו על המציאות הישראלית ועל השסע העדתי-דתי בישראל? בדיוק בשביל זה אספתי מספר טיעונים שהופיעו בספר, ואותם אנתח בביקורת זו.
קדימה, לטענה הראשונה. בן חיים טוען כי מערכת המשפט נשלטת על ידי ישראל הראשונה, והיא משמשת ככלי חשוב לדיכוי ישראל השנייה. טענה שיכולה להיחשב כהגיונית, והיא בכלל לא לא-פופולרית בימינו, אבל הבעיה טמונה בדוגמאות שנותן אב''ח.
אחת הדוגמאות היא הקמת ועדת כהן לחקירת האירועים בסברה ושתילה בלבנון: אב''ח טוען כי הועדה הורתה לבגין לפטר את שרון, שר הביטחון, וטענה כי הוא שגה בהחלטתו, דבר שהוא ממצב כדוגמה להתערבות משפטית הגמונית בשלטון האזרחים של ישראל השנייה - שהגיע במהפך 77'. לכאורה נשמע הגיוני, לא? העם בחר, לא בית המשפט, לכן לא לגיטימי שוועדה משפטית תקבע את עתיד חברי הממשלה. אבל זהו, שלא במקרה הנ''ל. הועדה הוקמה על ידי הממשלה עצמה, באישורו של בגין, כדי לחקור פשע מזעזע שהתרחש תחת שלטון צה''ל בלבנון - הטבח במחנות סברה ושתילה, שגבו את מותם של מאות חפים מפשע. ייתכן כי סתם ככה, אב''ח היה צודק כי אל לדרג המשפטי להתערב בעבודת הדרג הפוליטי, אבל לא כשמבוצע פשע אדיר בגודלו בשטח שהיה באחריות ישראלית, ואף אחד מן חברי המערכת הפוליטית לא הסכים לקחת אחריות במחדל שגרם לו להתבצע.
עוד דוגמה שנותן אב''ח היא ''מהפכת הלהט''ב'' - הכוונה היא למספר תקנות וחוקים ששינה בית המשפט, על מנת שלא יפלו את בני ובנות קהילת הלהט''ב ביחס לשאר החברה. שוב, הדרג הפוליטי נבחר על ידי העם, הדרג המשפטי לא, אז למה שהוא יקבע עבורו? אבל כאשר חלק שלם בחברה מופלה בצורה לא הגיונית, והדרג הפוליטי לא מתערב בנושא - מה שפוגע בזכות לשוויון בפני החוק הבסיסית של האזרחים, האם זה הדבר הכי נוראי בעולם שבג''ץ יתערב לטובת הקהילה הגאה וישפר את מעמדה? לעניות דעתי, לא, ואפילו ההפך.
האמת, לא רציתי לעסוק בטענה של ''ההגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה'' בשל הגמישות התפיסתית שלה, אבל השימוש התכוף בה בספרו של אב''ח לא השאיר לי ברירה. אב''ח טוען כי חברי ישראל הראשונה אינם תמיד מודעים לכך שהם רומסים את ישראל השנייה, אלא פשוט לא שמים לב לכך. והאמת? זה נשמע כמו תירוץ מאוד מתחמק; נורא קל לומר שאדם לא מודע לעוולות שהוא יוצר, ולטעון נגד מעמד אליטיסטי שלא ניתן להצביע עליו בטענת ''חוסר המודעות'', וחבל שאב''ח נופל לכך.
אחרי זה, מסביר בן חיים על הישראליות בעידן הפוסט-מודרני ומציג נימוקים משכנעים נגד המטא-תיאוריות של המאה העשרים - הקומוניזם, הנאציזם, הפשיזם ועוד. אבל מה לעשות שאב''ח, בהציגו את תיאוריית ישראל השנייה, מציג בעצמו... מטא-תיאוריה? תיאוריית ישראל השנייה כוללת את כל תחומי הקיום בישראל, ויוצרת סתירה בין המחשבה המדינית שמציג אב''ח בספר - שיוצאת נגד מטא-תיאוריה ומהווה אחת כזאת בעצמה.
עוד? בכיף. בן חיים הציג טענה מאוד מתמיהה - הוא טען כי ככל שארגוני העובדים ההסתדרותיים החלו להישלט בידי נציגי ישראל השנייה (כמו יפה בן דוד בהסתדרות המורים לדוגמה), ישראל הראשונה פעלה לדכא את כוחם של ועדי וארגוני העובדים. הטענה הזו אינה מסתדרת עם המציאות משתי סיבות.
הראשונה, היא שארגוני וועדי העובדים הם אולי אחד ממדכאי ישראל השנייה הגדולים ביותר - עם קום המדינה, לשכת העבודה של ההסתדרות היא שקבעה במה אנשים יעסקו, וזאת בתנאי שהם מחזיקים ב''פנקס אדום'' - משמע שייכים למפא''י. ומי לא היו חברים במפא''י בקום המדינה? נכון מאוד, העולים ממדינות המזרח - ישראל השנייה. עד שסוף סוף מנסים להפיל את הכוח שפגע בישראל השנייה, גם זה נחשב בשביל אב''ח ''דיכוי הגמוני'', מוזר.
הסיבה השנייה היא, ובכן, שארגוני וועדי העובדים המאורגנים הם פשוט אסון לכלכלה הישראלית. שביתות במשקי החירום, סכסוכי עובדים ודרישות בלתי הגיוניות ממשרד האוצר הם דברים שלצערנו מלווים את הכלכלה הישראלית מימים ימימה. ועדי העובדים הכוחניים פוגעים בשוק החופשי ומצרים את רווחתם הכלכלית של אזרחי ישראל; אבל גם כאן, מול טיעון כלכלי-אובייקטיבי טהור, מוצא בן חיים הוכחה לדיכוי של ישראל השנייה. שוב, מוזר.
עניין שחוזר שוב ושוב בספרו של בן חיים היא העובדה שאב''ח פשוט לא מסוגל לקבל את העובדה שאריה דרעי אכן פשע, ושהרשעותיו היו מוצדקות. הוא טוען כי עלייתו של פוליטיקאי מזרחי עוררו את האליטה של ישראל הראשונה שטרחה להכשיל אותו מהגעה ליעד שלפי דעתו של בן חיים יכל להיות מושג - כיסא ראש הממשלה. אבל במקום להכיר בעובדה ובצדק בית המשפט שדרעי חטא ועבר על החוק, אב''ח מציג אותו כקדוש מעונה שנפל כקורבן לאליטות. תמוה.
רגע לפני המעבר לחלק השני, אב''ח דן עם עצמו בטענה שהועלתה נגדו - הוא משתמש ברטוריקה מרקסיסטית בטיעוני ''ישראל השנייה''. אב''ח מצליח להפיל את טיעון המרקסיזם בקלות רבה, אבל פשוט מתעלם מהעובדה שהוא אינו מרקסיסט, הוא ניאו-מרקסיסט.
בעוד הפילוסוף קרל מרקס טען כי מלחמת המעמדות נובעת ומושפעת מאמצעים חומריים וכי העולם כולו הוא מטריאליסטי - משמע נע על בסיס החומר והכסף - אב''ח מוציא את העוקץ המטריאליסטי ומוסיף טיעונים עדתיים, ויוצר מלחמת מעמדות חדשה ניאו-מרקסיסטית, המפצלת את החברה הישראלית, שוב.
בחלק השני, אנחנו מגיעים לנושא הדתי. אב''ח מציג את הרב עובדיה יוסף זצ''ל - הראשון לציון לשעבר - כמייצגה הדתי של ישראל השנייה, ומראה לנו את העיקרון שלפיו פעל: ''כוח דהיתרא'', משמע שאיפה שאפשר להקל, יש צורך להקל, ולא להוסיף החמרות. אב''ח טוען כי זאת ''הבשורה המתוקה'' הדתית של ישראל השנייה - הקלה דתית ולא הכבדה.
אך למרות זאת, זאת רק דרך אחת די צרה להסתכל על הגותו של הרב עובדיה יוסף זצ''ל. דרך אחרת היא לראות בה ההפך ממתינות. פסיקותיו המהפכניות של הרב עובדיה יוסף להכריז על נשות נעדרי מלחמת יום הכיפור כמשוחררות מעגינותן, והצהרתו כי יהודי ''ביתא ישראל'' שעלו מאתיופיה הם יהודים לכל דבר ועניין הן בין הפסיקות החשובות של המאה העשרים, שמנעו כאב מרבים והביאו מזור לזקוקים לכך. אבל אלה ממש לא פסיקות מתונות - הרב עובדיה פסק פסיקות רדיקליות ומהפכניות, שהיטיבו עם העולם והנשים העגונות, אך קשה לראות בהן מתונות, בעוד מה שהן זה פסיקות רדיקליות שקידמו את הרב עובדיה לאחד הפוסקים החשובים בהיסטוריה של יהודי המזרח, והיהדות בכלל.
אני חושב שאני אנסה להגיע לסוף הביקורת, ואציג את הטענה האחרונה שמציג אב''ח שראויה לציון לדעתי. בחלק יפה מאוד, אב''ח טוען כי הוא נגד ממשלות ימין וממשלות שמאל, אלא שהוא רק בעד ממשלות אחדות - ימין ושמאל, דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים, כולם תחת קואליציה אחת.
כדוגמה לכך, הוא מביא את ממשלת ישראל ה-35 (ממשלת ה''רוטציה'' של גנץ ונתניהו בשנים 2020-21). אב''ח טוען כי בממשלה זו, לראשונה חברו ישראל הראשונה והשנייה יחדיו לשיתוף פעולה פוליטי, ולראייה מביא את מספר השרים המזרחים שכיהנו בממשלה הזו: 17 במספר. אבל בן חיים שוכח לציין שמספר השרים המזרחים הגדול נובע מכך שהממשלה הייתה הגדולה בתולדות ישראל: כ-36 שרים, ונותן פרשנות חלקית למציאות, על מנת שתתאים לתיאוריה שניסח.
לסכם ביקורת או ספר כזה תהיה משימה קשה, אבל בואו ננסה. ב-416 עמודי הספר, מנסה להציג לנו אבישי בן חיים תיאוריה כוללת של המציאות הישראלית כיום, תוך דגש על מלחמת המעמדות בין ''ישראל הראשונה'' המדכאת ו''ישראל השנייה'' המדוכאת. אך לצד הטיעונים המשכנעים שהוא מביא, אב''ח כופה את המציאות הקיימת לטובת התיאוריה, ופוגע באמינותה ובתקפותה של התיאוריה שלו.
אבל אסור לנו לשכוח שבסופו של דבר - ישראל הראשונה או השנייה - כולנו חיים במדינה הזאת ביחד, ומי ייתן ונזכה כולנו לבשורה המתוקה שיש לאזרחי ישראל להציע.